חוויה שמאנית יוצאת דופן עם אמיר פלג: לילה עם השמאן באגם חובסגול מצאנו אותה דרך מתווכים מקומיים, לאחר שעקבנו אחר שובל מתפתל של היכרות והסכמות שקטות. לבסוף, נאמר לנו להגיע בשעה 23:00 ליורט הטקסי המרוחק שלה. בפנים, האוויר היה עמום וכבד מעשן עץ. היא דיברה בניב המקומי שלה, והמדריכה המונגולית שלנו תרגמה עבורנו. לפני שהתחילה, היא חיממה בזהירות את גלימת עור הזאב הקדושה שלה ליד התנור, ואז התקשטה בדיסקים ממתכת מגוננים, כיסוי ראש נוצות ומסכת בד רופפת שכיסתה חלקית את פניה. כאשר הרימה את התוף שלה והפנתה אלינו את גבה, החלל זז. היא התחילה בשירה רכה, תיפופה חלש אך יציב. בהדרגה תנועותיה נעשו חזקות יותר, קולה ירד עד שהפך צרוד ונמוך. ואז, רועדת, היא שקעה ארצה, מנענעת את ראשה בקצב דמוי טראנס. הוזמנתי לשבת קרוב אליה ולהציג את עצמי: שמי, והשנה בה נולדתי - שנת הארנב. היא החזיקה את ידיה החמות והעדינות נשימה מעל שלי, לפעמים מלטפות את עורי, כאילו קוראת את מרקם האנרגיה שלי. היא מנענעת את גופה ומלמלה בקול נמוך ומשונה. עד מהרה היא שאלה את סיבת ביקורי. היא הסבירה שהיא מתקשרת רוח טובה, בת ארבע מאות שנים. דרכה הוא הקשיב כשדיברתי על עבודתי עם טראומה. הוא זיהה את כאבי, ובדבריו הרגשתי חמלה בלתי צפויה: תזכורת לדאוג לעצמי, כדי שליבי יוכל להמשיך במשימתו לרפא אחרים. כאשר הרוח סיימה לדבר, היא ביקשה ממני להשתחוות. התיפוף והזמרה חזרו, עולים ויורדים בגלים שהרגישו כאילו שטפו אותי. משהו בפנים התרופף. בסוף רעדתי, עם דמעות על פניי. גם אחרים הגיעו לתורם איתה באותו לילה. עד שהפגישה האחרונה הסתיימה, השעה הייתה כמעט שתיים לפנות בוקר. היא הייתה מותשת, גופה שמוט מתשישות. כך גם אני. ובכל זאת עזבתי כשאני נושא משהו יקר ערך: משקל האבל ירד מעט, והוחלף בתחושה שברירית אך אמיתית של לראות אותי, וללוות אותי.

