רשמים, ריחות וטיפים ממסע לעיר שיש לה לב אמיתי
בפעם הראשונה שנסעתי לדרום הודו (מזמן!), זה היה טיול משפחתי קלאסי: הבן הבכור רגע לפני הגיוס, האמצעי בתיכון והקטן בן 8. כמשפחה שאוהבת לטייל, בניתי מסלול שהתחיל במדינת טאמיל נאדו והסתיים בקרלה – כשקוצ׳ין הייתה התחנה האחרונה. היה לנו נהג לאורך כל הדרך, ומדריכים שהתחלפו לפי היעד. מסלול של דרום הודו ״קלאסי״ – שתוכנן בעיקר בעזרת מדריך הלונלי פלאנט, והיועץ שעבדתי איתו. מסע לדרום הודו שכלל את כל אתרי התיירות ה״רגילים״, והרבה יותר מדי נסיעות, אבל עדיין נהנינו מאד.
היה לנו חוויה משפחתית נהדרת, וכל אחד חזר עם תובנה משלו לגבי הפינה המיוחדת הזה של העולם בדרום תת היבשת. הבכור הכריז שהוא חוזר להודו – אבל הפעם בלי נהג ורכב (ואכן, מאז כבר ביקר בה מספר פעמים), האמצעי והקטן עוד לא הספיקו – אבל יגיעו, כל אחד בזמנו. בן זוגי סיכם ב״אני לשם לא חוזר״ (ובכוונה – “לשם” הכוונה להודו כמובן), למרות שמאז כבר חזר ״לשם״… יותר מפעם אחת.
ואני? אני פשוט התאהבתי קשות בקוצ׳י
אנחנו אף פעם לא יודעים לאן החיים יובילו אותנו, ובטח שלא חשבתי שיום אחד אמצא את עצמי מתכננת טיולים לדרום הודו ומובילה לשם קבוצות. אבל הנה – זה קרה. ועכשיו, יש לי “תירוץ” למה אני שוב נוסעת לשם. דרום הודו, קרלה והעיר המקסימה קוצ’ין – אחד המקומות שהכי קרובים לליבי.
בפעם הראשונה שהגעתי לשם, כמו כולם, נחתתי בפורט קוצ’י, הרחובות ההיסטוריים, בית הכנסת הפרדסי (משנת 1568), רשתות הדיג הסיניות, בתי הקפה הבוהמיים – כל זה קסם לי.
אבל מהר מאוד הרגשתי שאני רואה רק את הקליפה. הכול יפה, אבל חיפשתי את הלב הפועם של העיר – המקום שבו קוצ’ין באמת חיה ונושמת. אז בפעם הבאה שהגעתי לאזור (בלי בני המשפחה) יצאתי – ברגל, בטוקטוק, באוטובוס מקומי, ובסירות מעבורת עמוסות מקומיים. וכמו תמיד, הרגליים הובילו למקומות הכי מעניינים.
אז איפה קוצ’ין (קוצ’י) האמיתית?
קוצ’ין היא לא עוד עיר בדרום הודו. היא נמל היסטורי ששירת סוחרי תבלינים מכל העולם – פורטוגזים, הולנדים, בריטים, מוסלמים, הינדים, יהודים. כל אחד השאיר כאן משהו: בניינים, תבלינים, טעמים, מילים והתוצאה, סוג של בלאגן ייחודי. מקסים.הנה
כמה מקומות שאהבתי במיוחד:
🌿 שוק התבלינים של מאטנצ’רי
כמה דקות הליכה מהאזורים התיירותיים – ופתאום את מרגישה שאת בסרט ישן. סמטאות מלאות שקי הל, פלפל שחור, קופסאות ציפורן, והרבה ריחות שפשוט אי אפשר להסביר.
לכו לשם מוקדם, לפני שהשמש קופחת – ותראו את הסוחרים פותחים את המחסנים. עולם שנראה כאילו לא השתנה מאות שנים.
🍛 ארנקולם – הצד האחר של קוצ’ין
רוב התיירים לא מגיעים לשם – וחבל. ארנקולם זו הודו כמו שהיא – צבעונית, רועשת, אותנטית.
השוק תוסס, האנשים סקרנים, והאוכל? וואו. וואו. וואו. זוכרת במיוחד ארוחת טאלי על עלה בננה, ליד דוכן בלי שם – פשוט, חריף, מושלם. ואי אפשר שלא להזכיר את ה־Ceylon Bake House – מסעדה נטולת כל שיק, שנראית קטנה מבחוץ – ובפנים חמש קומות (!) של סועדים, כמעט כולם אוכלים ביריאני. תבשיל אורז בבישול איטי, שאפשר להזמין עם כבש, עוף, דגים, ביצה או צמחוני. וכשמסיימים את האוכל, יוצאים לטייל בBroadway (כן, זה השם של הרחוב), בין חנויות התבלינים, כלי בית, בגדים לחוויה הודית מקומית.
בית הכנסת של ארנקולם – Kadavumbhagham
רוב המטיילים שמגיעים לקוצ‘ין מכירים את בית הכנסת הפרדסי בפורט קוצ’י – והוא אכן מיוחד ומרשים. אבל מעט צפונה, בלב השוק ההומה של ארנקולם (ממש קרוב לBroadway כמעט על הפינה של Jew Street and Market Road, נמצא מקום פחות מוכר, ובמידה רבה – הרבה יותר נוגע ללב: בית הכנסת קדבומבגהאם (Kadavumbhagham). הוא מתחבא מאחורי חנות שמוכרת אוכל לחיות, בין דוכני ירקות ודגים, וכלל לא מרמז על ההיסטוריה הענפה שנושמת בין קירותיו.
זהו ככל הנראה בית הכנסת הראשון של יהדות מלבר – הקהילה היהודית המקומית, שלפי המסורת הגיעה לאזור כבר בימי שלמה המלך. בימים ההם, לא נדרש בית כנסת, שכן היה בית מקדש, אך בסביבות 1200, נבנה כאן בית הכנסת. לבקר במקום (צריך לתאם מראש) זה לחוות שכבה כמעט אבודה של ההיסטוריה היהודית בהודו. בין הרעש והצפיפות של השוק – פתאום נכנסים למבנה שקט, עם רצפת אבן מקורית וארון קודש ששוחזר באהבה. הוא עבר שימור ושיפוץ בשנים האחרונות, וכשנכנסים פנימה מרגישים מייד את הקדושה, את הזיכרון, ואת התחושה שמישהו כאן עדיין זוכר.
מקדש קראליאני מקומי
המקדש הגדול של ארנקולם, בנוי באדריכלות קראליאנית טיפוסית (ארכיטקטורה שונה לגמרי מהמקדשים של טאמיל–נאדו) עם כל מה שצריך בשביל חוויה דרום–הודית מלאה: חצוצרות, תופים, לבוש מסורתי, ואנרגיה שקשה להסביר במילים. ולפעמים, מתקיים שיעור מוזיקה בבניין ליד– ילדים לומדים לנגן בכלים מסורתיים. שווה לעמוד, להקשיב ולצלם.
🎨 אמנות עכשווית – לא מה שחשבתם
השנה, מי שמגיע אחרי ה-12 בדצמבר (ועד סוף מרץ), יפגוש את הביאנלה של קוצ’ין – פסטיבל אמנות עכשווית שהופך את העיר כולה לגלריה פתוחה. אבל גם בלי קשר לפסטיבל, תמיד יש הופעות, תערוכות קטנות בבתי אבן ישנים, או פשוט קירות שעליהם צוירו משפטים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם.
כמה טיפים ממני – למי שלא רוצה רק לעבור דרך:
- 🚐 לנסוע עם המקומיים – במעבורות (חלקן אפילו ממוזגות!), באוטובוסים ובטוקטוקים.
- 🧭 ללכת לאיבוד – בלי גוגל מפות. פשוט להרגיש את העיר. את קוצ’ין לא רואים – חווים.
- 🍲 לאכול פשוט – לפעמים האוכל הכי טעים הוא דווקא זה שבושל בפינה של הרחוב.
- 🗣️ לדבר עם אנשים – המקומיים נדיבים, חייכנים ופתוחים. שיחה קטנה יכולה לשנות את כל היום.
- 🕰️ להשאיר זמן בלי תכניות – קוצ’ין הכי יפה כשלא מחפשים אותה. אנחנו נבקר גם בפורט קוצ’ין, כמובן – אבל לא נעצור שם. מחכה לכם חוויה עם לב אמיתי.
ואם גם לכם מתחשק לחוות את קרלה הודו במלוא עוצמתה – הירוק, האנשים, התרבות, התבלינים, הטבע וההליכות הנפלאות בה, הטעמים – אתם לגמרי מוזמנים להצטרף אלינו בעונה הקרובה.
אנחנו נבקר גם בפורט קוצ’ין, כמובן – אבל לא נעצור שם. מחכה לכם חוויה עם לב אמיתי.
טלי אלוש אבן
טלי אלוש-אבן, מטפלת בכירה באיורוודה ומורה ליוגה. בעבר מילאה טלי תפקידים בכירים בעולם ההייטק. כיום טלי משלבת ומיישמת את חוכמת האיורוודה והמזרח עם חיים בריאים ומאוזנים.