בשנת 1987 בשעת לילה מאוחרת נכנסה לדירתי ברחוב הירדן בתל אביב חברה, לאחר שהדלת נסגרה היא הוציאה בהתרגשות תקליט חדש בשם ״עבודה שחורה״ שהביאה לי במתנה. שמתי את התקליט, ושמעתי את אהוד בנאי והפליטים צועקים נגד האפליה של יהודי אתיופיה, ״מי יודע אם אברהם לא היה שחור״. בשנת 87′ עדיין לא ידעתי, שתוך כמה שנים יישבה ליבי אחר היבשת השחורה.
האנתרופולוג ד״ר לואיס לייקי , מדבר על שורשיו של המין האנושי הנטועים באפריקה, אז אולי אברהם לא היה שחור, אבל חווה אימנו (לוסי) שעצמותיה נמצאות במוזיאון האנתרופולוגי באדיס- הייתה שחורה.
לאחר הפסקה ארוכה של קורונה, מלחמה בצפון אתיופיה ואצלנו, אני חוז לאתיופיה עם קבוצה. גם בתקופה הזו הייתי באדיס עשרות פעמים בדרכי ליעדים אחרים באפריקה, אבל הפעם זו לא חניית ביניים. אני בבירת אתיופיה אדיס אבבה – שפירוש שמה הוא פרח חדש- ואני מתרגש כמו בפעם הראשונה. משדה התעופה אנחנו נוסעים לכנסיית סנט ג’ורג (St. George’s) מולה ניצב פסלו של הקיסר מנליק השני- בעידן בו רוב אפריקה נרמסה תחת הקולוניאליזם האירופאי, מנליק ניצח את האיטלקים והפך את אתיופיה לסמל למאבק וניצחון על האימפריאליזם..
דרום אתיופיה - כל מה שחשוב לדעת
אתיופיה היסטוריה
ההיסטוריה של אתיופיה עשירה ומורכבת ומשתרעת על פני אלפי שנים, לכן כל ניסיון לסקירה היסטורית קצרה, נידון מראש לכישלון חרוץ. במאמר זה תוכלו למצוא את ההמלצות שלי על מקומות באדיס ועל דרום אתיופיה: תוכלו לטעום טעמים, לשמוע צלילים ואולי לראות צבעים מחיי היום יום של אחת המדינות היפות והמעניינות בתבל. קצרה היריעה מלהתייחס כאן לצפון אתיופיה – ערש הנצרות וזכר לממלכה הסולומונית, שהביאה לפי המסורות האתיופית את ארון הברית לאתיופיה. על צפון אתיופיה ארחיב במאמר נפרד שיוקדש לצפון המדינה ולנצרות . יחד עם זאת ,לא ניתן לכתוב על ההיסטוריה של אתיופיה , מבלי להתייחס לשושלת המלוכה, ולקשר שלה לישראל.
אתיופיה מלוכה
מלוכה : אתיופיה היא אחת המונרכיות העתיקות בעולם. המלוכה באתיופיה התקיימה משנת 1270 ועד ביטולה בשנת 1974. סיפור המפגש בין מלכת שבא לבין המלך שלמה נחשב לאבן יסוד בזהות הלאומית האתיופית, והוא הקנה לשליטים האתיופים כולל היילה סלאסי, את הלגיטימציה לשלוט כצאצאי שלמה המלך .הסיפור מתאר ביקור של מַלְכַּת שְׁבָא, בירושלים אצל המלך שלמה ששמו, וחוכמתו יצאו למרחקים. כיאה למלכה מַלְכַּת שְׁבָא הגיעה לירושלים בשיירה גדולה והביאה עמה מתנות יקרות. כדי לבחון אם אכן נכונות השמועות על חוכמתו של המלך.
המלכה הציגה בפני המלך חידות ושאלות, והמלך הצליח לענות על כולן, והמלכה התרשמה עמוקות מחוכמת שלמה המלך. לפי המיתוס האתיופי כפי שכתוב בכֶּבְּרָה נָגַסְתּ Kebra Nagast (תפארת המלכים) מספר ששלמה המלך התרשם עמוקות מחוכמתה ויופייה של מַלְכַּת שְׁבָא (מַקֶּדָּה), והציע לה להתארח בארמונו אך הציב תנאי- אסור היה על המלכה לקחת דבר השייך למלך. שלמה המלך הזמין את המלכה לארוחת ערב, וגרם לכך שהאוכל יהיה מתובל ומלוח מאוד. לאחר הארוחה המלכה נרדמה, אבל באמצע הלילה התעוררה צמאה. המלכה הצמאה מצאה קנקן מים סמוך למיטתה ושתתה כדי להרוות את צימאונה.
המלך, שחיכה לרגע זה, טען שהיא הפרה את ההסכם וכי המים שהיא שתתה הם רכושו. הסיפור האתיופי ממשיך ומספר שעקב הפרת ההסכם שלמה המלך אילץ את המלכה להתמסר לו וכך נולד מנליק הראשון, מייסד השושלת הסולומונית. האגדה ממשיכה ומספרת כי לאחר שמנליק התבגר הוא נסע לפגוש את אביו בירושלים. באותו הביקור קיבל מנליק את ארון הברית אותו הוא הביא לאתיופיה, ומאז נמצא ארון הברית בכנסיית “גברתנו מרים מציון” בעיר אקסום.
אדיס אבבה המלצות – אדיס שלי מקומות מומלצים באדיס אבבה
אדיס שלי מקומות מומלצים באדיס אבבה – בירת אתיופיה היא עיר מרתקת המשלבת אתרים היסטוריים, תרבות, מוסיקה ואוכל מצוין.
מוזיאונים באדיס אבבה
המוזיאון הלאומי
כאן נמצאת אחת התגליות החשובות ביותר באבולוציה האנושית- “לוסי”-
שלד של אשה שחייתה לפני כ-3.2 מיליון שנים, עדות לכך שאבותינו הקדומים הלכו זקופים על שתי רגליים.
השלד של לוסי הוא אוסטרלופיתקוס אפרנסיס (Australopithecus afarensis) – מין נכחד של הומינידים ממשפחת קופי-האדם הקדומים במזרח אפריקה, והוא מייצג שלב מוקדם בהתפתחות ההומינידים שהובילה להופעת הומו סאפיינס, אליו משתייך המין האנושי.
השלד מכונה “לוסי” משום שהחוקרים שגילו את הממצא בחפירות בשנת 1974 הקשיבו לשיר “Lucy in the Sky with Diamonds של הביטלס.
עוד במוזיאון: כלי אבן פרהיסטוריים ששימשו לציד ולעיבוד מזון, חפצים מתקופות קדומות ועד לתקופת הקיסרות, כתבי קודש
עתיקים, ומגילות קלף שנכתבו בגֶעז, (השפה הקדומה של אתיופיה)ועוד ממצאים רבים.
מוזיאון האתנולוגיה
מוזיאון האתנולוגיה ממוקם בארמון הישן שלהיילה סלאסי, לא רחוק מהמוזאון הלאומי. המוזיאון פותח צוהר מרתק על חייו של הקיסר ועל התרבות והשבטים שמרכיבים את החברה האתיופית. במוזיאון מוצגים כלי נגינה, כלי אוכל ופולחן ששימשו את חיי היום יום באתיופיה. * מומלץ בחום.
כנסיות באדיס אבבא
קתדרלת השילוש הקדוש – (Holy Trinity Cathedral)
מקום קבורתו של הקיסר היילה סלאסי ואשתו. גם הכניסיה הזו נבנתה לזכר הניצחון על איטליה הפשיסטית ומוקדשת לשילוש הקדוש. הקתדרלה משלבת סגנונות אירופאיים ומקומיים עם כיפות מרהיבות וחלונות זכוכית צבעוניים, ובסביבתה ניתן למצוא עבודות אומנות, פסלים וציורי קיר שמתארים סיפורים מהתנ”ך ומההיסטוריה של אתיופיה. הקתדרלה היא מרכז חשוב לנצרות
האורתודוקסית האתיופית, ומתקיימים בה טקסים דתיים במשך רוב ימות השנה.
כנסיית מריאם אנטוטו Entoto Maryam Church
נבנתה בסוף המאה ה-19 על ידי הקיסר מנליק השני, לפני שעבר מאנטוטו לאדיס אבבה. הכנסייה היא אחד המבנים הראשונים שנבנו על ידי הקיסר מנליק שאף הוכתר כאן לקיסרות בשנת 1889. הכנסיה ממוקמת על גבעה בגובה של כ-3,200 מטר מעל פני הים, וצופה על העיר אדיס אבבה.
לצד הכנסייה נמצא הארמון ששימש את מנליק ואשתו הקיסרית טאיטו. הכנסיה בנויה בסגנון אורתודוקסי אתיופי מסורתי, עם ציורי קיר צבעוניים שמספרים סיפורים מהברית החדשה.
מוזיאון אנטוטו
ליד הכנסייה נמצא מוזיאון קטן שבו מוצגים חפצים מלכותיים, כגון בגדים של הקיסר והקיסרית, כתרים עתיקים וכתבי קודש.
💡 טיפ: הכנסייה נמצאת בגובה ומומלץ להביא בגדים חמים.
שווקים בדרום אתיופיה
המרקטו (Merkato)
השוק הפתוח הגדול באפריקה, ואחד השווקים הגדולים בעולם. השוק משתרע על פני שטח עצום עם
אלפי דוכנים, חנויות ועסקים. ביקור בשוק הוא חוויה עוצמתית של ריחות, צבעים,
צלילים וטעמים, ואפשר למצוא כאן: תבלינים, בדים, כלי בית, אלקטרוניקה, זהב
ותכשיטים, חפצי אומנות, רהיטים, בגדים, תוצרת חקלאית ועוד. טיפים לביקור במרקטו:
- להיזהר מכייסים בשל העומס והצפיפות, ולשמור היטב על החפצים האישיים.
- להתמקח: המחירים לרוב פתוחים למיקוח.
- לבוא עם סבלנות: מדובר במקום סואן מאוד, עם המון אנשים ותנועה בלתי פוסקת.
- ללכת עם מדריך מקומי: השוק עצום וקל ללכת בו לאיבוד, לכן מומלץ להיעזר במישהו שמכיר את האזור.
ביקור במרקטו הוא חוויה תרבותית שתכניס אותך ללב ליבה של אתיופיה.
אוכל מסעדות באדיס – קולינריה ומסיקה
Yod Abyssinia
מסעדה המציעה אווירה תוססת ומופעי פולקלור, מלווים במוסיקה חיה ותלבושות צבעוניות.
2000 Habesh
מסעדה בסגנון דומה עם אוכל מסורתי ומנות קלאסיות המוגשות על אינג’רה שמונחת על גבי מגש עגול וגדול.
Oda Cultural Restaurant Cafe
ממוקמת במרכז תרבות האורומו (קבוצה אתנית חשובה) ומציעה מאכלים מסורתיים של בני שבט האורומו. כאן אפשר למצוא אינג’רה מטף שחור ומנות צ’ומבו.
Tikus Shiro
מסעדה המתמחה בשירו, המוגש עם אינג’רה ומציעה ‘חצי-חצי’ (טעימה של שתי מנות שונות) אם לא
קר מומלץ לשבת בחצר הפנימית.
Chane’s Restaurant
נמצאת בבית היסטורי יפה מהמאה ה-19, ומציעה מנות מסורתיות כמו דורו ווט. העיצוב כולל תמונות היסטוריות וחפצים עתיקים, המשמרים את המורשת המקומית.
Brundo Butchery
מסעדה המתמחה במנות בשר נא וקיטפו (בשר טחון מתובל). ידועה בשימוש בחומרי גלם טריים ואיכותיים.
זוהי רשימה חלקית ויש באדיס אין ספור מסעדות טובות ומומלצות, אדיס היא חגיגה של טעמים, ריחות וצבעים.
מוסיקה
סצנת הג’אז באדיס אבבה – באתיופיה ההתפתח סגנון ג’אז ייחודי הנקרא אתיו-ג’אז .(Ethio-Jazz) סגנון המשלב השפעות אפריקאיות מסורתיות, מוזיקה אתיופית עתיקה, עם ג’אז אמריקאי מודרני. אדיס אבבה מציעה סצנת ג’אז גדולה והיא גן עדן לחובבי הג’אז.
המוסיקאי ulatu Astatke – נחשב
לאבי האתיו-ג’אז, הוא למד בארה”ב בשנות ה 60 וחזר לאתיופיה ב- 1970 – המוזיקה שלו משלבת מקצבים אתיופיים מסורתיים עם הרמוניות ג’אזיות ומוזיקת סול ופאנק. בשנות שלטון הדרג הג’אז האתיופי ירד למחתרת בשל מגבלות שהיטל המשטר הקומוניסטי על
המוזיקה.
מקומות מומלצים להופעות ג’אז באדיס אבבה:
- Fendika Azmari Bet – מועדון אינטימי המשלב אתיו-ג’אז עם מוזיקה מסורתית חיה וריקודי אזמארי.
- African Jazz Village – נוסד
ע”י הג’זיסט האגדי Dr. Girma Yifrashewa, המועדון מארח הופעות של אמני ג’אז מקומיים ובינלאומיים. - Mama’s Kitchen – מסעדה / מועדון המציע מופעי ג’אז, לצד אוכל אתיופי מעולה.
קבוצות אתניות באתיופיה
קבוצות אתניות עיקריות
אתיופיה היא פאזל תרבותי, למעלה מ 80 קבוצות אתניות ושבטים מרכיבים פסיפס אתני ייחודי. לכל שבט ולכל קבוצה אתנית שפה ותרבות משלה. הקבוצות האתניות הגדולות: אורומו, אמהרה, תיגראים וסומלים. אל תתעו המגוון האתנוגרפי-תרבותי היה ונשאר מקור לקונפליקטים ומתח לאורך ההיסטוריה של אתיופיה.
- אורומו – הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באתיופיה, מהווים כשליש מהאוכלוסייה. רובם מדברים את שפת האורומיפיה.
- אמהרה – הקבוצה השנייה בגודלה, דוברים אמהרית (השפה הרשמית של אתיופיה .(
- תיגרנים – קבוצה מרכזית, בצפון אתיופיה, דוברים תיגרינית.
- סידמה – מתגוררים בעיקר בדרום אתיופיה.
- גוראגה – סוחרים וחלקאים ממוקמים בעיקר בדרום-מזרח אתיופיה.
- סומלים-אתיופים – קהילה גדולה במזרח אתיופיה.
אלו הן רק חלק קטן מהקבוצות אתניות הרבות המרכבות את אחת המדינות המגוונות ביותר בעולם מבחינה אתנית
טיול בדרום אתיופיה הוא חוויה שנוגעת בחיים, באנשים ובטבע. המטייל באתיופיה יחוש זאת בכל צעד ובכל מקום: בשווקים, בכפרים, בערים ובכל מקום בו תדרוך כף רגלו של המטייל באתיופיה הוא יחוש חלק מהסיפור ולא רק צופה. התושבים המקומיים מסוקרנים וכמהים למפגשים לא פחות מהתייר, ומחייבים אותך לצאת מעמדת המתבונן, הצלילים, שלל השפות, השיחות הסוערות, המוזיקה ברחובות והטקסים הדתיים שנמשכים כל הלילה. הם רק חלק מהנופים הבלתי נשכחים של אתיופיה. ולכן טיול באתיופיה לפעמים מרגיש כמו סצנה בסרט, שאין לדעת לאן תוביל.
בדרום העמוק של נהר האומו על גבול קניה, הקליטה מוגבלת ומאפשרת למטייל להיות בנוכחות מלאה, ולמחשבות לעלות ולצוף: מה הביקור שלנו עושה לאנשים שחיים כאן, האם הביקור שלנו מועיל, או מזיק, האם הנוכחות שלנו פוגעת באנשים ובתרבות המקומית? ואולי ההפך הוא הנכון- ואנו נותנים להם פרנסה ומביאים קידמה ורווחה לחייהם?
אני עומד ומתבונן בנער המתבגר שעוד רגע אחד יקפוץ עירום מעל שורת שוורים ויהפוך לגבר. אני רואה את הנערות שגבם המצולק זב דם מהצלפות, מתחננות שילקו אותן שוב ושוב- כדי להראות לנער הקופץ שהן ראויות לו, ומוכנות לקבל עוד הצלפות מבלי להוציא קול או להזיז שריר. אני מקשיב לזקנה שמספרת על כך שכל הנערות בשבט מחכות ורוצות לעבור מילה נשית, כדי להיחשב בוגרות וראיות לחתן, והבטן מתהפכת.
לא ניתן במאמר אחד לכתוב על כל השבטים ולהצביע על הייחודיות והשונות בין השבטים, לכן נסתי להבליט מנהג או סימן הכיר בכל שבט, הרחבתי על שבט ההמר ועל טקס ההתבגרות הייחודי לשבט (קפיצה מעל שוורים), אבל אין זה אומר כלל ששבט זה או שבט אחר מעניין יותר או מיוחד יותר משבט אחר. קשה לתייר המזדמן להבחין בהבדלים בין השבטים, החולקים מנהגים, אמונות, ולעתים אף שפה דומה. למרות זאת תהיה זו טעות להתייחס אל השבטים כמקשה אתנית אחת. לכל שבט מאפיינים מובהקים; תלבושות, תסרוקות טקסים ואמונות המאפיינות את השבט.
שבטי הדרום
רוב השבטים באתיופיה חיים בעמק האומו (Omo Valley) סוואנה חמה וייבשה עם שתי עונות גשומות, בהן יורדים כ- 1.500מ”מ בשנה, העמק מגיע עד ימת טורקנה Turkana (רובה בקניה). העיירות הקטנות טורמי Turmi ודימקהו DIMKA נמצאות בדרום העמק ובהן מתקיים שוק צבעוני בימי שני ושבת.
התיירות בדרום אתיופיה התחילה בשנות ה 90 של המאה העשרים ועם הזמן תושבי השבטים למדו עד כמה גדולה תכולת כיסיהם של התיירים והפכו להיות יותר ויותר תלויים בתיירות. למרות התמורות והשינויים המודרניים מרבית השבטים שומרים על מסורת עתיקה ואורח חיים שבטי ועדיין מדובר בחוויה אנתרופולוגיות נדירה, אותנטית ומיוחדת במינה.
גבולות וטריטוריה
חלקם הגדול של השבטים בדרום אתיופיה שייכים מבחינה אתנית והיסטורית לאזורים הגיאוגרפיים בו הם מתגוררים כיום, אך הגבולות של אתיופיה לא משקפים בצורה מדויקת את האזורי המחייה ההיסטוריים של חלק מהשבטים.
טריטוריה / גבולות גיאוגרפיים
בין נהר האומו לבין ימת צ’ואו וימת סטפאני שהתייבשה והתמלחה, עד שנות ה-90 של המאה העשרים היו השבטים כמעת מנותקים מהציוויליזציה. כיום השבטים מתמודדים עם אתגרים רבים; כניסה של חברות חקלאיות גדולות, המשתלות על האדמות החקלאיות, דבר שגורם להקטנת שטחי המרעה, מצופפת את השבטים, ומגדליה את החיכוך בין ביניהם ויוצרת מקרי אלימות.
כלכלה פרנסה וחקלאות
בעבר השבטים נדדו וחייהם התבססו על רעיית בקר, אך לפני כ- 150 שנה רוב השבטים החלו לקיים אורח חיים של נוודות למחצה, ונדידה בין אתרים קבועים, בהתאם לעונות השנה.
השבטים הגדולים והמוכרים בדרום אתיופיה הם:
קונסו (Konso) האמר (Hamar), מורסי (Mursi) קרו (Karo) דסאנצ’ ( (Dassanechדורזה Dorze (חיים צפונית לעמק האומו ולכן לא נכללים בשבטי העמק).
שבטים נוספים פחות מוכרים) מונים פחות 35 אלף נפש וחלקם 6/7 אלף בלבד) : Banna Nyangatom | Arbore | Surma Bodi | Tsemay | Tsamai | | Suri
שבת המורסי Mursi
צלחות שפתיים הוא סימן ההיכר של נשות המורס. הבנות מחררות את השפה התחתונה, ובהדרגה מגדילות את החור כדי להכיל צלחות יותר ויותר גדולות. צלחות השפה מהוות סמל ליופי ולמעמד חברתי בתוך הקהילה.
טקס מעבר לבגרות
ההכנסה של צלחת השפתיים מתחילה בגיל ההתבגרות, לרוב סביב גיל 15-16, כחלק מהמעבר לבגרות ולנישואין. קיימות כמה סברות לגבי המנהג של צלחות השפתיים, לפי אחת הסברות המנהג החל בתקופות בהן ציידי עבדים פשטו על אפריקה, ונשות השבט עיוותו את מראה פניהן כדי להימנע מחטיפה (תאוריה שמוטלת בספק לאור העובדה שלאתיופיה לא הגיעו ציידי עבדים), סברה אחרת מדברת על סמל של יופי ומעמד חברתי, ככל שהצלחת גדולה יותר, כך האישה נחשבת ליפה ולמכובדת יותר. המנהג עדיין קיים, אבל בקרב הדור הצעיר הוא הולך ופוחת.
דונגה (Donga) – טקס לחימה מסורתי בו נערים וגברים צעירים נחלמים באמצעות מקלות עץ ארוכים. הקרבות הם דרך להפגין אומץ, כוח וגבריות. המנצח זוכה לכבוד רב ולעיתים גם לסיכוי טוב יותר למצוא בת זוג.
צלקת גוף
גם גברים וגם נשים מצלקים את גופם והצלקות מסמנות אירועים והישגים. חלק מהנשים נוהגות להשחיר את שיניהן כסימן ליופי ולבריאות. בני שני המינים מעטרים את גופם בקונכיות, חרוזים, ובאירועים וטקסיים הם צובעים את גופם בדוגמאות ייחודיות מבוץ מעורבב באפר לבן, שיער -שני המינים מגלחים חלקים משיערם ואת מה שנשאר מושחים באוקר ומוסיפים חרוזים צבעוניים, מתכות, נוצות, וקונכיות. גברים ונשים עונדים צמידים, עגילים וגם קרניים של בעלי חיים המסמלים מעמד והשתייכות חברתית.
צמידים, עגילים וגם קרניים של בעלי חיים המסמלים מעמד והשתייכות חברתית.
לבוש
כמו רוב אוכלוסיית השבטים גם המורסי לובשים בדרך כלל בגדים מינימליים (חם), ובימים הקרים הגברים והנשים מתעטפים בבד דמוי טוגה.
חתונות ופוליגמיה
לגברים עשויה להיות יותר מאישה אחת, וכמות הבקר והמקנה הוא סמל לעושר ומעמד. נדוניה לחתונה כוללת בדרך כלל ראשי בקר.
כלכלה, קיום ופרנסה
המורסי הם חקלאים-רועים למחצה, הם מגדלים תירס ובקר. אנשי השבט שומרים בקנאות על תרבותם הייחודית, אך כמו יתר השבטים גם הם מושפעים מהתמורות, והקדימה נוגעת גם בהם.
שבט הדסנץ’ Dasanech
נוודים למחצה, נודדים בדרום עמק האומו על גבול קניה בסביבה מדברית למחצה ומגיעים לעיתים עד קניה ודרום סודן.
כלכלה ופרנסה
ציד ורעיית עיזים, בקר וכבשים, חקלאות ודיג בנהר האומו. הבקר משמש למזון, לבוש, וכאמצעי חליפין ולכן עושרו של אדם נמדד לפי גודל העדר.
ארגון חברתי
כמו שבטים רבים גם הם מאורגנים בחמולות ומערכת חברתית גילאית, ילדים בני אותה שכבת גיל גדלים יחד, ונחשבים “לילדים של השבט”.
סמלים וקישוטים הגברים והנשים עונדים חרוזים ותכשיטי מתכת, המסמלים את המצב המשפחתי. בונים בקתות נמוכות עשויות מעץ ומכוסות קש, וניתנות בקלות להזזה (בהתאם לעונות השנה ולמרעה). דוברים את שפת Daasanach, ממשפחת השפות הכושיות.
נשים – הנשים בשבט לוקחות חלק פעיל בחיי הקהילה, ומבצעות תפקידים מרכזיים בחקלאות ובגידול הילדים. ברית מילה נשי עדיין מקובל בשבט.
לבוש
אנשי השבט לבושים בלבוש מסורתי צבעוני ומרשים. הנשים נוהגות לענוד מחרוזות מקליפות ועור, ושערן משוח בשומן בצבע אדום אוקר. הדסנ מאמינים באלים ורוחות בטבע, ומקיימים טקסים דתיים הקשורים לחקלאות, רעייה ומעגלי החיים השונים.
אתגרים
אנשי השבט מתמודדים עם שינויים סביבתיים ומשאבים מתכלים, פיתוח סביבתי מואץ, השכלה ועוד אתגרים. שימור המסורת התרבותית העשירה והייחודית, מייצר אין סוף קונפליקטים והתמודדויות עם השינויים החברתיים והכלכליים בסביבה המודרנית.
שבט הדורזה
בני הדורזה חיים ליד ארבה מינץ’ למרגלות הר גאמו בדרום אתיופיה, ולא בדרום נהר האומו כמו יתר השבטים, הם דוברים את שפת הדורז, ממשפחת השפות האומוטיות, ורבים דוברים גם אמהרית. כמו יתר השבטים גם הם חיים בהרמוניה נפלאה עם הסביבה, ותרומתם למורשת האתיופית זוכה להכרה נרחבת.
ארגון חברתי
חברי השבט מאורגנים בחמולות, עם קשרים משפחתיים וקהילתיים.
מגורים
הבקתות בנויות מבמבוק ומעוצבות כמו כוורות דבורים או ראש של פיל, והן עמידות בפני פגעי מזג האוויר והזמן. גובה הבקתות יכול להגיע ל 6 מטר, ומשקף את מצבה החברתי והכלכלי של המשפחה.
כלכלה קיום ופרנסה
הדורזה נחשבים לאורגים מיומנים, של בדי כותנה עם צורות גיאומטריות. הם בקיאים גם בקדרות, נגרות וחקלאות, הבננה ה”מזויפת”, היא מרכיב חשוב במטבח של השבט. הגבעולים והשורשים מותססים להכנת לחם (קוצ’ו) ומשמשים לייצור דייסה ומזון לבעלי החיים, משקאות אלכוהולים, בירה מקומית ו-arakie ועוד משקאות.
דת
שילוב של נצרות אתיופית אורתודוקסית, ואמונות אנימיסטיות מסורתיות.
פסטיבלים, חתונות והלוויות
נחגגים בריקודים, מוסיקה וארוחות משותפות, גם מפגשים קהילתיים אחרים יתאפיינו בנגינה בתופים ושירה.
חיבור וקשר לטבע
בני הדורזה רוחשים כבוד עמוק לטבע שיספק לבני השבט חומרי בנייה, מזון וחומרים לייצור בגדים, בני השבט סובלים מהשפעות של שינויי האקלים המשפיע על החקלאות, ויוצר תלות גדלה בתיירות.
שבט האמר Hamer
השבט הגדול בעמק נהר האומו מונים כ- 50 אלף איש, בעלי עור בהיר ושיער מקורזל עם עצמות לחיים גבוהות, עונדים תכשיטים רבים ותסרוקתם המיוחדת מסמלת את מעמדם החברתי.
קישוטים וסממנים חיצוניים – שיער הנשים מעוצב כקסדה עגולה עשויה צמות זעירות וצפופות (Dreadlock) “רסטות” בוהקות בצבע אדום טבעי ומשומן, הגברים משאירים פקעת שיער קטנה על הראש צבועה באדום, אותה הם מצמידים לראש עם עיסת בוץ קשיחה, היוצרת מעין כתר על הראש. הגברים נוהגים לנעוץ נוצות יען בשערם, לאות שהרגו חיית טרף, ועל גופם צלקות המעידות שהרגו אויב.
כלכלה ואורח חיים
עוסקים בחקלאות וברעיית צאן. לבקר חשיבות תרבותית וכלכלית משמעותית. ההמר הם כנראה מיזוג בין קבוצה מאתיופיה וציידים בושמנים. (למרות שלא ניכרים בהם מאפיינים בושמניים).
שפה
דוברים את שפת הבאנה Bene שפה נדירה, וייחודית, שייכת לקבוצת השפות האומוטיות המדוברות במזרח אפריקה.
דת
דבקים באמונות אנימיסטיות מסורתיות. מאמינים שלעצמים בטבע יש נשמה ורוח, ושדים ורוחות מסוגלים לקבל צורה של בן אנוש או חיה ולהשפיע על בני האדם. מקיימים טקסים ומנהגים הקשורים לטבע ולרוח האבות, עם השפעה מסוימת מהדתות הגדולות.
קשר למצרים
פרופסור איבו סארקר ( (Ivo Strecker שחקר את ההאמר מציין כי הקשר בין מצרים העתיקה לבין אתיופיה ההררית שבצפון, המשיך עד לדרום הרחוק, והתרבות החומרית של ההמר, המשלבת מרעה וחקלאות, מזכירה מאד שלב מוקדם בתרבות מצרים העתיקה, המחקר מצביע על דמיון בין כלי בית מעוטרים המשמשים את ההאמר בימינו, לבין חפצים זהים המופיעים בציורי הקיר המצריים. סמלים ייחודיים להמר – ווקו- (Woco) מקל רועים מאונקל וממוזלג, שרפרף- המשמש את הגברים ככרית כדי לא לפגוע בתסרוקתם המפוארת.
כלכלה ותרבות חומרית – כמו רוב השבטים גם ההאמר נוודים למחצה, הם זורעים דוָּרה (סורגום), סומסום, שעועית, חיטה, דוחן, ירקות, כותנה, וטבק. הם עוסקים גם בקדרות, כוורנות ונפחות, מרכז החיים הם הבהמות, וגודל העדר הינו מקור לגאווה ומעמד חברתי. ההאמר מגדלים פרות, כבשים ועיזים ולעתים גם גמלים, לרכיבה ולמשא. בשפתם יש 27 מילים לתאר את צבע ומרקם הבקר. לכל גבר משבט האמר יש מספר שמות, ביניהם שם של עז ושם של פרה.
משפחה ומגורים
בני השבט גרים במחנות בהם מתקבצות כמה משפחות הקשורות בקשר דם, הבקתות מסודרות במעגל של 15-10 בקתות, בנויות עץ, חומר וסכך, בהקמת המחנה, נבנות קודם כול המיטות בעבור הנשים הילדים הקטנים; לאחר מכן בונים את המסגרות של הבקתות, ממוטות גמישים המסודרים על הקרקע בצורת מעגל. בעונת היובש מכסים את הבקתות בסכך ובעונת הגשמים, מקרים במחצלות או ביריעות בד עבה. מדי ערב, מובאות הבהמות למרכז המאהל – הגברים והנערים ישנים בדרך כלל בעריסות, במרכז המחנה, ליד הבקר.
מבנה חברתי
משק בית מורכב מאישה, ילדים וגבר שתפקידו להגן על המשפחה. הגברים יכולים להינשא לכמה נשים שירצו (בדרך כלל שתים עד ארבע), בתנאי שהנשים תהיינה בנות השבט. לעתים מוטלת על הגבר האחריות להגן על אישה גרושה, אלמנה או כזו שבעלה נעדר. גבר הנשוי לכמה נשים, יאלץ להגן על יותר ממשק בית אחד.
קישוטים
אנשי השבט נוהגים לקשט את עצמם בחרוזים צבעוניים הגברים והנשים לבושים בגד דומה לטוגה, הגברים נושאים חנית, (או רובה קלצ’ניקוב) והנשים מתקשטות בתריסר צמידים על כל אמה, התסרוקות שלהם מגוונות מאוד והן מסמלות מעמד חברתי ואומץ לב. הנשים עושות את רוב העבודות החיוניות, והגברים יכולים להשקיע שעות ארוכות בגנדרנות, בקישוט וטיפוח השיער, קישוטי גוף, מניקור, פדיקור. כדי לא לקלקל את התסרוקת הגברים משתמשים בשרפרף קטן בתור כרית, ובשרפרף לישיבה ומנוחה. בנוסף הגברים מתגנדרים בעגילי מתכת בכל אוזן, שרשרות חרוזים צבעוניים, צמידי רגליים וידיים וגם חצאית מיני עם חגורת עור רחבות שנראות כאילו נלקחו ממגזין אופנה ניורקי .
על ראשי הגברים מעין כיפה עשויה חמר, בה הוא נועץ נוצות יען. בעת ריקוד, כאשר הגבר רוצה לפלרטט עם אישה, הוא יטיח בה את הנוצה והיא תשיב לו באותה דרך.
נשים
הנשים הנשואות עונדות ענק עשוי עור (esente) והאישה הראשונה של הגבר עונדת על צווארה קולר משונן (bignere) המזכיר בצורתו איבר מין זכרי, כדי להבדילה מהאחרות ולהעניק לה את הכבוד והמעמד הראויים כבחירת ליבו הראשונה של הגבר. הנשים הנוספות עונדות קולר פשוט.
הקולר והתכשיטים שעליו הן מתנות נישואין המלמדות על עושרו של הבעל, ועליהן לענוד אותן כל ימי חייהן. יופיין של נשות ההאמר מעורר השתאות, וחיוכן חושף שיניים לבנות, נשות ההמר מרבות לשיר, עד כי נדמה שתינוקות מגיחים לאוויר העולם בשיר ולא בבכי. לפלג גופן התחתון הן עוטות עור פרה מעוצב ומעוטר בטבעות מתכת, חרוזים צבעוניים, וצדפות שמקורן בימת סטפאני הסמוכה. סביב צווארן כרוך מעין סינר העשוי עור עיזים, המהווה אצל הצעירות שבהן קישוט ופחות לבוש מסתיר.
הנשים הנשואות מאריכות את השיער עד הכתפיים ועושות אחת לשנייה דרדלוקס (צמות דקות) הן מערבבות שומן בקר עם אבקת אבן חול אדומה, עשירה בתחמוצות ברזל המעניקה לשערן צבע אדום חלודה. האוכרה מגנה על עורן מפני נזקי השמש והופכות את הנשים לצבעוניות, מבריקות ונחשקות.
ילדות ונערות צעירות עוזרות בגידול הילדים הקטנים, באיסוף כוורות הדבש, בטחינת גרגירי התירס ליצירת הקמח ועוד מלאכות רבות.
טקסי התבגרות
חייו של הגבר מתחלקים לקבוצות גיל מוגדרות, וביניהן מתקיים טקס התבגרות סמלי. התסרוקות מסמלות ומעידות לאיזה מעמד / קבוצת גיל שייך הנער או הנערה.
ברית מילה
טקס מעבר חשוב מילדות לבגרות, נערך בין גיל 12 לגיל 16 במהלך הטקס מנוע הנער מלזעוק או להראות כל סימן של כאב.
קפיצה מעל שוורים
טקס מעבר מנערות לבגרות, כאשר נער מגיע לגיל 18 (לערך) מתקיים הטקס, בסיום הטקס יהפוך הנער הצעיר ללוחם (טירון).
טקסי ההתבגרות נערכים בעונות היבשות. מקובל שכמה ימים לפני הטקס הנער עובר בשבט, כששערו אסוף בתסרוקת “אפרו”, המייחדת את הנערים העומדים לעבור את הטקס, לצד הנער יהיה מלווה צמוד. גבר צעיר, אשר עבר לא מזמן את הטקס והוא מכונה מאזה Maza שתפקידו הכנה ועזרה לנער, לפני ואחרי הטקס. הנער והמלווה עוברים בכפרים ומבשרים על הטקס שעומד להתרחש. הם יחלקו גבעולים ירוקים ועליהם קשרים המציינים את מספר הימים שנותרו עד לטקס. כל קשר מסמל יום, בכל יום פורמים קשר אחד, וכך יודעים כמה ימים נותרו עד לטקס. גברים צעירים שעברו את הטקס, יכולים לבחור כלות ממשפחתו של הנער שעומד למבחן.
הנער שיבחן מתהלך עם אביזר עץ בצורת איבר מין זכרי, וכל נערה הרואה אותו צריכה לנשקו שלוש פעמים, לאות ברכה לפריון. הטקס ימשיך שלושה ימים, במהלך הטקס ישחטו בקר שיצלה על גחלים, יוגש דבש בשביל הטעם והאנרגיה, ותמזג הרבה בירה בשביל השמחה. הטקס ילווה בשירה, במגוון קולות והרמוניות, וברקע צלילי צמידי המתכת ורקיעות הרגליים.
בצהריי היום השלישי לטקס, יצאו בנות המשפחה הצעירות והרווקות בריקוד כאשר פעמונים קשורים לרגליהן, תוך כדי הריקוד הן יתקעו בשופרות מתכת, ישירו וירקדו באקסטזה עד שנדמה שהן במצב של טראנס. כשמגיעים הגברים הצעירים לטקס הנערות רצות לקראתם ומתגרות בהם מילולית, דוחפות אותם, ודורשות מהם להצליף בהן. הגברים הצעירים לא חסים על גבן של הנערות הצעירות, ופוצעים אותן וגורמים לחתכים עמוקים ומדממים.
הנערות חוטפת צליפות, ובו זמנית מדרבנות את הבחורים להצליף בהן חזק יותר. הן מורחות את עצמן בשומן כדי לגרום לזיהום מכוון של הפצעים הפתוחים- על מנת שיישאו צלקות, שיהוו מקור לגאווה. כך מראות בנות משפחתו של הנבחן את מסירותן ונאמנותן. הנכונות שלהן לסבול את ההצלפות הנוראיות מראה לנבחן שהוא ראוי שיסבלו למענו, כך הוא יהיה גבר שיביא כבוד למשפחה של האישה אליה יינשא בעתיד.
הנערות מראות לגברים המצליפים את מבנה גופן, את חוסנן הגופני והנפשי, ואת מסירותן ונאמנותן. זוהי בחינה מדוקדקת, שבסופה ייתכן שאחת מהנערות תמצא חן בעיני אחד הגברים המצליפים וזה האחרון יבקש את ידה מאבי המשפחה. את הצלקות על גבה “תענוד” האישה, כמו את הקולר שיעניק לה בעלה לעתיד עד סוף ימיה, והם יהוו עבורה סמלי למעמד וביטחון כלכלי.
בני המשפחה המורחבת ושכניהם יוזמנו לטקס שיערך שלוה ימים ושלושה לילות. אחר הצהרים של היום השלישי יתקיים המבחן, תחילה אביו של הנער יגלח את שיער ראשו. בינתיים העוזר מארגן את הבקר בשורה צפופה, צמודים זה לזה הוא יעמיד מספר שוורים מעדרו של האב. בעבר היה נהוג להעמיד כשלושים שוורים, אך כיום נהוג להסתפק בששה עד עשרה שוורים.
הנער נכנס לזירה עירום כביום היוולדו, זרועותיו קשורות לשני “מאזה” וכאשר אלו מנתקים אותו מאחיזתם – הוא רץ במהירות ומנתר אל גבם של השוורים, אם חלילה ימעד, עליו לשוב ולהתחיל מההתחלה. כאשר הוא מגיע לשור האחרון בשורה הוא יורד, מסתובב וחוזר על מסלול הקפיצה. בסופו של דבר הוא מבצע ארבעה מרוצים.
מדובר במאמץ הדורש כישורים אתלטיים, יציבות, שיווי משקל ואומץ לב. נפילה מהשורה נחשבת למזל רע ולכן ה- “מאזה” עושה כל מאמץ לשמור את שורת הפרים שקטה ומסודרת ככל האפשר. במקרה של נפילה הנער אינו סופג עונש, והנוכחים מטילים את האשם על הבקר.
אבל משמעותה של נפילה חוזרת תהיה עלבון למשפחתו, פגיעה במעמדו העתידי מול שאר הגברים, והקטנת סיכוייו למצוא שידוך ראוי. נער שלא צלח לעבור את ארבעת המרוצים יסבול השפלות על ידי גברים ונשים כאחד. בעבר נפילה בשלב מוקדם של הריצה על גבי הבקר הייתה יכולה להביא לסילוק והגליה מהקהילה, בעלת קודים קשוחים, בה רק החזקים שורדים, אך קיום אין זה מקובל.
בסיומו של מבחן מוצלח, הנער עובר דרך הקהל לקול תשואות. נער שעבר את המבחן יחשב בוגר. אך אנשי השבט נוהגים לומר כי הבגרות מושגת לא רק בזכות ההצלחה בטקס, אלא רק כאשר הלב נע לכיוון העיניים- והעיניים רואות באמצעות הלב.
בערב יחגגו בני השבט במחולות ובריקודים. כאן ירקמו הקשרים הראשונים בין המצליפים לנשים הצעירות, קשרים שיובילו בעתיד הקרוב לקשרי נישואין. לאחר המסיבה יוצאו קבוצה של לוחמים טריים לסוואנה את הלוחמים הצעירים מציידים בכלי נשק ואת החניתות מהעבר מחליפים היום קלצ’ניקובים שהפכו לסמל סטאטוס.
במשך תקופה מסוימת הם נודדים בסוואנה ודואגים לכלכלתם ע”י צייד וליקוט. בסיום תקופת ההתנסות הם חוזרים לשבט כשלראשם שיער ארוך ומטופח, ומתחילים לחפש כלה פוטנציאלית. המעבר לשלב הבא יהיה – הקמת המשפחה והרחבתה. לפני החתונה יתנו הבעל לעתיד ומשפחתו ‘מוהר’ למשפחת הכלה, בדרך כלל בקר וסחורות אחרות.
השלב האחרון הוא היציאה “לפנסיה מוקדמת”- לאחר התבססות בכפר קטן משלו עם נשותיו, ילדיו והמקנה, הגבר יצטרף לקבוצת מקבלי ההחלטות, “מועצת הזקנים”. באזור בו תוחלת החיים הממוצעת לגבר היא 45 ולאישה 47 – לא חולפות שנים רבות בין נעורים לזקנה, והזמן דוחק.
ילדי המינגי Mingi
פירוש המושג מינגי הוא מזוהם. בני השבטים מאמינים כי רוע ומזל רע דבק בכל דבר שאינו טהור. מינגי הוא מושג משמעותי בהבנת התרבות של בני ההאמר, הבאנה והקראו. תינוקות שנולדו בלידת עכוז, לידה של תאומים, מקרים של ילדים ששיני החלב העליונות שלהם נבטו לפני התחתונות כל אלה ועוד דינם מוות, גם תינוקות שנולדו מיחסים שלא קיבלו את ברכת הזקנים, צפויים לגורל דומה. ישנם עדויות על תינוקות שנחנקו למוות בצורות מזוויעות והושלכו לנהר מאכל לתנינים. מאחר ולפי האמונה אסור לקבור את מביא הקללה באדמת הכפר. חברי השבט “רגישים” לכול חריגה פיזיולוגית, אפילו שן קדמית, שנשברה אצל תינוק, עלולה לגרום להשלכתו אל הנהר. על רקע התנגדות הממשלה ואיומי המשטרה, בעונשי מאסר, החלה תופעה של נטישת תינוקות בלב הסוואנה הלוהטת. לפני מספר שנים החל צעיר מבני הקארו, שיצא ללימודים ושב לכפרו, להילחם כנגד התופעה. הוא יזם והקים מרכז להצלת ילדים בעיירה ג’ינקה, שבדרום עמק האומו, בית יתומים בשם ,Omo Child לשם מילט ילדים מהגורל האכזר שציפה להם. את ההצלה הוא משלב בפעילות הסברתית. סיפורו המרתק מופיע בסרט ילדי המינגי – הקללה של בני עמק האומו
מילת נשים
מילת הנשים היא חלק ממערכת חברתית וטקסי מעבר מילדות לבגרות. אם תעז הנערה חלילה להתחמק או לסרב, היא תנודה ותאבד כל סיכוי להעמיד צאצאים. עם קבלת האישוש הראשון לנשיותה, עוברת הנערה טקס מילה בידי אישה זקנה שזהו תפקידה. במהלך הטקס אסור לה להשמיע הגה, שמשמעותו עלבון למשפחתה והקטנת סיכוייה לשידוך טוב.
מקובל לחשוב שהסיבה לטקס הקשה הזה הוא רצונו של הממסד הגברי להפחית את המוטיבציה של האשה לבגוד בבעלה, אך הדבר טרם הוכח. נשים אפריקאיות שנשאלו, טענו שהדגדגן הינו שריד זכרי, ועד שלא הוסר, לא תוכל הנערה להפוך לאשה מושלמת. פעמים רבות נגרמים לנערות זיהומים קשים. לאחר הטקס ותקופת ההתאוששות, זכאית הנערה לענוד למצחה רצועת חרוזים בצבעי כחול-לבן, המעידה שהיא בשלה להינשא.
יחלפו עוד שנתיים-שלוש עד שימצא לנערה שידוך והמשפחות של החתן והכלה המיועדים יחתמו על הסכמים המסדירים את גודל הנדוניה (בקר וצאן) ואת תנאי התשלום. הטקס הנורא הזה עדיין מתקיים בארצות רבות באפריקה, כחלק ממסורת עתיקה של הכנת הנערה לבעלה המיועד, למרות שארגונים רבים מנסים למגרה אך בינתיים ללא הצלחה מרובה.
במקום סיכום ניסיון לסכם טיול לאתיופיה, דומה לניסיון לסכם מסע בזמן, המפגשי עם שבטי ההאמאר, המורסי, הקארו ואחרים, עוזרים למתבונן להבין שציורי הגוף התסרוקות והטקסים הם שפה של סמלים, קודים חברתיים, מעמד חברתי וזהות שבטית עתיקה.
הביקור בשבטי הדרום של אתיופיה הוא טיסה בזמן לתקופה בה האדם חי בהרמוניה עם עונות השנה וקצב הלמות התופים והלב. אנו שמגיעים מעולם של מסכים עומדים נפעמים מול מסורת חיה ונושמת, מול אנשים הקשובים לטבע כאילו היה מורה דרך.
טיול בדרום אתיופיה הוא טקסים, הוא שיר עתיק ואנשים יפים וגאים שעורם צרוב משמש, טיול באתיופיה מזכיר שפשטות יכולה להיות עושר, שמקומה של אומנות ואסתטיקה אינן רק במוזיאונים, שחיבור לטבע הוא ריפוי. אנשי ההאמר נוהגים לומר כי הבגרות מושגת כאשר הלב נע לכיוון העיניים- והעיניים רואות באמצעות הלב.
אמיר פלג
