לפני שלוש שנים התחיל רומן אהבה שלא תכננתי. בכלל. התכוונתי לארגן טיולים לעמק הדאורו שבפורטוגל: יין, טרסות, נהר שמתפתל. בשיחה עם בעל חברה מקומית הוא חייך דרך הטלפון ואמר: “הדאורו מקסים, אבל תעשי לעצמך טובה—תסתכלי על הקמינו דה סנטיאגו, במסלול הפורטוגזי“.
את השם “קמינו” כבר שמעתי פעם, אבל זה לא הצית בי סקרנות. הפעם משהו כן נדלק. עשיתי “דאבל‑קליק“, העמקתי, וגיליתי עולם ומלואו: דרך עתיקה שמתחברת ללב, קהילה של הולכים, וחצים צהובים שמכוונים אותך לא רק לנקודת היעד—אלא גם לעצמך.
כרטיס טיסה, “קורבן” ומסע ראשון
כמובן—דבר ראשון הזמנתי כרטיס. מצאתי גם “קורבן” מתוק—חברה קרובה שמוכנה לנסות כל דבר שקשור לטיולים—ויצאנו להליכה במקטע האחרון של הקמינו הפורטוגזי, מבאיונה (Baiona) ועד סנטיאגו דה קומפוסטלה.
איזו חוויה! “הדרך” משורטטת על פני מרקם חיים אמיתי: כפרים, עיירות וערים, קטעי כביש ושבילי שדות, שמורות טבע ופסי עץ לאורך המים. את הולכת—והחיים של המקום הולכים איתך.
לינה, חיוך, ושקט בראש
בכל לילה—מלונות קטנים, פשוטים ונקיים; מקלחת טובה, מיטה לבנה, וקבלה שמחייכת כשאנחנו נכנסות בדלת. כן, גם עכשיו, וזה לא מובן מאליו בימים של ישראלים שמטיילים בעולם. יש משהו באווירת הקמינו שמפשיט מרעשי הרקע ומשאיר את האנושי‑פשוט.
מה מיוחד במסלול הפורטוגזי?
- מרקם נינוח ומגוון: מפגיש בין ים לשדות, בין שרידי היסטוריה לקפה של בוקר במאפייה השכונתית. לדעתם של רבים, המסלול הכי יפה מבין אופציות הקמינו, ויש אומרים הפחות מאתגר מבחינה פיזית.
- סימון ברור: צדפות וחצים צהובים שמורידים את מפלס הדאגה—את פשוט הולכת.
- חיבור בין קהילות: “Buen Camino!” אחד קטן ואת כבר חלק ממשהו גדול ממך.
איך נראה יום על הדרך?
בוקר. ריח של קפה וטוסטים חמימים. נועלות נעליים שכבר מכירות אותנו, יוצאות ל‑13–22 ק“מ בקצב שלכם. עצירה בקיוסק קטן, חותמת בדרכון הצלייני, סנדוויץ‘ טונה ומיץ תפוזים; עוד קצת הליכה ושיחות שמתגלגלות. בצהריים‑אחר הצהריים מגיעות ליעד, מקלחת, מנוחה קצרה, ואחר כך שיטוט בין הסמטאות. ערב במסעדה קטנה—מרק גאלייגו, דגים טריים, וקינוח ש“מגיע לנו“.
וככה, יום אחרי יום, החוויה מדייקת את עצמה: פחות “להספיק“, יותר ”להיות“.
למה זה עובד—גם לגוף וגם לנפש
הקמינו הוא “דיטוקס קשוב“: הליכה בקצב אנושי, טבע מול העיניים, סימון ברור מאחורייך, והווה שמבקש אותך כמו שאת. לא צריך להיות “הולכת אולטרה“—צריך רצון, סקרנות, וקצת אמון בדרך. משם, הקמינו כבר עושה את שלו.
ומה יצא מזה?
מהטיול הראשון הזה כבר הרב מטיילים יצאו לדרך. קבוצות קטנות (ולפעמים גם אדם עם עצמו), לוגיסטיקה מסודרת, וקצב שמאפשר להרגיש. אנחנו דואגים לשילוב שבילים יפים, לינות נעימות, אוכל מקומי וטוסטים מחויכים, ובעיקר—מרחב אנושי שמרגיש בטוח ומיטיב.
כל פעם מחדש אני רואה אנשים “נמסים” לתוך ההליכה, מתחברים זו לזו ולזמן האיטי. וזה, מבחינתי, הלב של הקמינו. כשמטיילים מגיעים ליעד שלהם, ברוב המקרים אני מקבלת צילום בוואטסאפ שלהם עם חיוך ענק, וברקע הקתדרלה המפורסמת של סנטיאגו דה קומפוסטלה. הם מחייכים—וגם אני!
טיפים קטנים שעושים הבדל גדול
- נעליים משומשות: לא יוצאים לדרך עם נעל חדשה.
- מים: אפשר לשתות מי ברז. בתרמיל יום מספיק לקחת כ‑1 ליטר ולמלא בדרך. אפשר גם לרכוש מים מינרליים או למלא מברזיות שבדרך.
- שכבות וביגוד גשם/רוח: מזג האוויר יכול להשתנות לאורך היום—תכנון חכם חוסך הפתעות.
- ניווט = שקט נפשי: אפליקציית ניווט עוזרת מאוד. ביומיים הראשונים (שביל דרך החוף, לפני ההתחברות ל”פורטוגזי הקלאסי”) הסימון פחות צפוף; אם הולכות יחד—רק אחת מפעילה GPS כדי לשמור סוללה.
- להקשיב לגוף ולקצר כשצריך: כל יום מתוכנן מראש והמרחק ידוע. בערכת המטייל תמצאו מספרי טלפון של חברות מוניות בסביבה. מרגישים שהספיק? שבו לקפה והזמינו מונית שתקצר קטע—או הקדימו בבוקר 5–10 ק”מ. באנו ליהנות.
- דרכון צליין (Credential): אוספים חותמות ומגיעות לסנטיאגו עם חיוך ורגע טקסי קטן. זה אולי נשמע ילדותי—אבל זו מזכרת נהדרת.
- קומקום? לא תמיד: בחדרי המלון לרוב אין קומקום. כמעט תמיד יש מסעדה צמודה, אפשר לקנות תה; לעיתים אפשר לבקש מהמלון מים חמים.
- פלסטרים טובים וטיפול בכפות הרגליים: דברים קטנים שמורידים דופק.
- וכמובן—לב פתוח: זהו הציוד החשוב ביותר.
לסיום
הגעתי לקמינו “בטעות“—ונשארתי מבחירה. הוא לא רק שביל; הוא הזמנה להיות קצת יותר את, קצת יותר כאן. ואם זה מדבר אלייך—תני לנו להוביל אותך בדרך הזו, צעד אחר צעד, עם כל מה שחשוב באמת.
