רואנדה יחודו של קונפליקט

יחודו של קונפליקט

מאת אמיר פלג | צילום יורם ביתן ואמיר פלג 

באמצע עוד סבב לחימה אין סופי מול עזה, לאחר המתנה ארוכה על מסלול ההמראה, בין מטח למטח, ניתקו הגלגלים והמטוס המריא. מהחלון עוד הספקנו לראות מטח מתפוצץ מעל גוש דן ואז המטוס נסק מעל העננים והשאיר למטה מציאות הזויה. נשמתי לרווחה ועצמתי את עיניי. טיול לרואנדה, עליו עבדתי וחלמתי במשך תקופה ארוכה יצא לדרך.

התעוררתי כאשר המטוס התחיל להנמיך, למטה נגלו הנפתולים המוזרים של נהר ה RUZIZI.  ניסיתי להיזכר בספר הגאוגרפיה של פרופ’ שטינר, שהסביר מדוע זורמים נהרות בצורה מפותלת. מצפון, אפשר היה לראות הרים וולקניים, שכתר עננים עטור לראשם, ומרחוק יערות גשם אינסופיים.

שלושה ימים לאחר הנחיתה, ואנחנו בקרחת יער, במרחק נגיעה ממשפחת גורילות בפארק דה וולקנס. יכולנו לחוש את השלווה וההרמוניה של חיות חופשיות המשחקות בסביבתן הטבעית מבלי מפריע וללא חשש מהנוכחות האנושית.
בפגישת זום טרום הנסיעה, נציג ממשלת רואנדה הציג בפני את מוריס, מי שיהיה המלווה שלנו בזמן המסע ברואנדה. מהרגע הראשון אהבתי את האיש והרגשתי בידיים טובות. בפגישה עברנו על המפות, ומוריס הראה בקיאות ויסודיות.  השיחה קלחה וזרמה, נפרדנו לאחר שעברנו על המסלול עם תיקונים קלים.

בערב הנחיתה, פגשתי בפעם הראשונה את מוריס פנים אל פנים, איש גדול וחסון עם חיוך נעים. למחרת יצאנו למסע כאשר מוריס אוחז בהגה של הלנד-קרוזר. לאחר כמה ימים בדרכים, נוצרה קירבה ומוריס התחיל לספר בשקט על אביו שנרצח, על סבתו שאצלה גדל, ועל הטרגדיה שמשפחתו עברה. טרגדיה שנוכחת וחייה כמעט בכל מקום ברואנדה, כמו רקמה חיה שמנסה להתארחות. במשך שעות הקשבתי למוריס שגדל ללא אם ואב. סיפרתי למוריס על משפחתי שנספתה בשואה, ואמרתי לו שהטרמינולוגיה בה הוא מתאר את רצח העם ואת מעשי הזוועה מזכירים ודומים כל כך לתיאורי השואה ששמעתי מאמא בבית. הייתה לי תחושה  שמוריס מבין שבהקשבה שלי יש שותפת גורל.

באחד מימי ראשון חלפנו על פני כנסייה מרשימה שקולות שירה בקעו ממנה. ביקשתי ממוריס בנימוס להצטרף לטקס, והוא בלי לומר מילה משך את ההגה ימינה ונכנס לחנייה המרוצפת של הכנסייה הגדולה. צעדנו פנימה אל תוך הכנסייה היפה. התיישבתי עצמתי עניים והקשבתי לשירה ההרמונית ולמטיף שידבר, המחשבות שלי נדדו, עד שהרגשתי יד מונחת על כתפי. פתחתי את עיניי וראיתי אישה גדולה, שביקשה בשמו של הכומר שאגיד כמה מילים לקהל הגדול בכנסייה. לא יכולתי לסרב, חשתי רצון לגמול למי שאפשרו לנו להיכנס ולהשתתף בטקס. לא הייתי מוכן לדבר, הייתי צריך לחשוב מהר, מה לומר לאנשים שחיכו למוצא פי. פתאום היה לי ברור מה אני רוצה לומר. ביקשתי את רשותם ללמוד את הדרך שהם מצאו להשכין שלום וליישב מחולקת מדממת עקובה מדם של שנים רבות.
ביציאה מהכנסייה חשתי עצב מול האנשים שמצאו את השביל ואת הגשר להשלים ולסיים מחלוקת ארוכת שנים. צעדנו חזרה לרכב בשתיקה. פתאום הבנתי איך ללא מילים נוצרה הבנה ושותפת גורל בין אלה שראו את האכזריות ואת הרוע האנושי אבל בחרו להאמין בטוב.

כל מי שמתבונן על ההסטוריה של רואנדה, מבין שההפרדה והשנאה בין השבטים ברואנדה נבנתה ולובתה ע״י הגרמנים, הבלגים והצרפתים ״הנאורים״ ששלטו ברואנדה מוועידת ברלין ב 1884.

בכל הטיולים אני מזכיר ומפציר; ׳תהיו כאן ועכשיו, עזבו את הבית, אל תחשבו על שום דבר אחר, פשוט תהיו נוכחים׳. הפעם לא הצלחתי להתעלם ״מהפושים״ שנכנסו לנייד. בלילות התעוררתי כל שעתיים והתעדכנתי, לא יכולתי להתעלם מהמחשבה על חוסר התכלית של עוד סבב אלימות, לא יכולתי שלא לחשוב על הבית ביפו, על המבטים של השכנים שיקבלו אותי, על בני מיכאל שעבר תקיפה ליד הבית ועל המרקם העדין של חיים שמתפורר לנו מול העניים, על הטיפשות והאיוולת.

בבוקר נגעו גלגלי המטוס באדמת הארץ ובתזמון מופלא חזרנו להפסקת אש. למחרת ירדתי לקנות לחם במכולת של נאסר ביפו. בדרך ראיתי שרידי מכוניות שרופות, וכבישים חרוכים. באוויר עמד ריח חריף של שריפה שהזכיר לי את ביירות. נשמתי עמוק, חזרתי הבייתה!

בחזרה מהמכולת ליד דלת הבית חיכה לי כתב הוושינגטון פוסט שביקש לקיים ראיין על המצב ביפו. חשבתי מה לומר ואם יש בכלל בסיס להשוואה בין סכסוכים שונים ומנוגדים כל כך. הרי כמעט בלתי אפשרי שלא ליפול לקלישאות מביכות, ורוב הישראלים לא חוו מציאות ללא קונפליקט.
כולנו גדלנו על דיכוטומיה וטרמינולוגיה של אנחנו והם, וברור שהיכולת האנושית להשתנות מוגבלת מאוד. אבל אז הבנתי משהו – לפעמים העננים שמכסים את המציאות נקרעים ופתח קטן ובהיר נפתח מעל. ברגעים כאלה ניתנת לאדם ההזדמנות לדמיין גורל ומציאות אחרת
.

רגעים של חסד הם מועטים ויקרי ערך וכדאי להיות ערניים וקשובים להם. לפעמים זו רק תחושה או הרגשה עמומה של משהו שקורה, נשימה אחרת, חוויה קטנה לשבריר שניה. תובנה שאפשר לדמיין מחוץ לתבניות המוכרות. פתאום הרגשתי שאני יכול לדמיין חיים אחרים מחוץ לאקסיומה של הקונפליקט.

 

 

 

מבין

תפריט נגישות

חזרה למעלה

למידע נוסף